לפני 6 ימים ילדתי בלידת בית מהממת עם המיילדת לי מלר Leigh Maller
משתפת אותכן בסיפור לידה..

הקדמה
כמו כל סיפור לידה טוב גם זה מתחיל בעצם בלידות הקודמות של הגדולים. 
5 ילדים בבית (בן 13.5 בת 11.5 בת 7.5 בת 6.5 בן 2.5)
2 בנים 3 בנות. אנחנו אף פעם לא יודעים את מין העובר אבל כל הלידות של הבנים התחילו בצירים והלידות של הבנות בירידת מים. 
בגלל שילדתי בכל שבוע אפשרי החל מתחילת 38 ועד סוף 42, משבוע 37+ של ההיריון הזה התחלתי ללכת על קוצים, תוך כדי שכנוע עצמי שיש עוד מלא זמן. ובבקשה אין סיכוי לעבור את התאריך לידה...

התחלה
יום שני בצהריים, שלושה ימים לפני התל''מ, אני יוצאת לקחת את לביא עוז (בן שנתיים וקצת) לטיפת חלב. חיסון.
ממש בכניסה למרפאה אני מרגישה שיוצא לי טיפטוף מים. אם לא היה לי את זה באחת הלידות הקודמות הייתי חושבת שזה סתם יציאה של הפרשות מרובה.
אני נכנסת ישר לשירותים ומבינה שזאת ירידת-טיפטופי מים. ביקשתי מהאחות טיפת חלב תחבושת. ואלה, נחסן כי אני בירידת מים.
מסיימת טיפת חלב, קופצת שנייה למכולת של היישוב.
יוצאת משם
מתקשרת לבעלי, מרגיעה אותו יש ירידת מים
לא אין מה למהר. כן, תסיים את הישיבה הנוכחית ותחזור הביתה.

מעדכנת את המיילדת בית, לי מלר מירושלים. מדהימה!!

וככה אני מטפטפת מידי פעם. אין צירים. יש תנועות. מים נקיים. 
לקראת 18.30 בערך אני קולטת שאני מטפטפת  ולא מסתיים קופצת מהר מהספה ויורד לי מים בכמות גדולה יותר. 
הבן שלי בן השנתיים בשוק ממני.. ושואל למה פספסתי פיפי.. 🤣. 
במהלך כל אותו ערב אני ממשיכה עם ירידות מים, אין שום ציר. יש תנועות. 
אני מתלבטת עם המיילדת האם ללכת לרפלקסולוגיה 
היא ממליצה להיכנס לישון בלילה או שיתחילו צירים לבד
או שנישן לילה לפני הלידה. 

בוקר. שום ציר.  טיפטופי מים. תנועות יש. 
מפזרים את הילדים למסגרות. הבכור בבית כי הוא חזר מטיול שנתי. 
המיילדת, לי, מגיעה ב 9.40. המוניטור מצויין. פתיחה, אין. איך יהיה אם אין צירים?? 
צוואר הרחם אחורייי ממש. אין מחיקה. מתקשרת למישהי כאן. היא עושה רפלקסולוגיה מסג' אנרגיות לחיצות וכו'. היא פשוט מעולה. 
היא מבקשת מלקוחה לזוז ומכניסה אותי ב 11.30 לטיפול. 
שעתיים טיפול. בעלי אוסף אותי. ציר. מגיעים הביתה (נסיעה של 3 דקות) ציר. לא כואב בטירוף. אבל משמעותי. 
כל ציר שנוצר, אני רותמת, מאפשרת, שולחת מחשבות פותחת. מתה מפחד שהצירים יפסיקו. 

הילדים אצל אחותי אוכלים צהריים. עכשיו זה רק אני, בעלי והמיילדת. 
אנחנו מבשלים מרק בטטא מכניסים לתנור באגט שקנינו בבוקר לטוסטים כאלה חמודים. 
יש מידי פעם ציר, ואני שוב מאפשרת, פותחת ונתנת. 
ב 15.15 בערך מפסיקים הצירים. ב-16.00 אני מחליטה להיכנס למקלחת ואז לנוח אולי זה יקדם משהו. 
המיילדת מודיעה שאם הצירים לא מתחדשים עוברים ל הומאופתיה. 
תוך כדי שאני במקלחת, ציר. לא נעים לי במים הם מפריעים לי לזוז ולאפשר. אני יוצאת

מגלה שבעלי היה כל הזמן הזה במיטה שומר עלי למקרה הצורך. 
נשכבת לידו מניחה עליו ראש ומתנמנמת. 
פתאום אני קולטת שאני מתחילה להתנשף והציר עולה ועולה ועולה, פוקחת עיניים, נושמת. נגמר. 
בעלי קצת נלחץ, יורד לקומה למטה ושואל/ מבקש לבדוק אותי. היא אומרת שהיא מעדיפה שלא כי הייתה ירידת מים.. ואם יש שוב צירים, מה טוב! אני יורדת אחרי בעלי והצירים ממשיכים. 
אני מתה מפחד שיפסיקו שוב אז אני בתנועה ברחבי הבית. מגלה שאחותי הצטרפה לחגיגה (באישור מראש, הילדים נשארו עם אמא שלי אצלה בבית). 16:45 בעלי אחרי התלבטות יוצא לתפילת ערבית. תפילה של 15 דקות והוא חזרה בבית. אני אומרת לו שאומנם יש צירים אבל אני לא אלד בצי שעה הקרובה. 
17.02 בעלי חוזר. שואל אם התקדם משהו.. ואז הגיע ציר. חזק. משמעותי. והוא כבר מבין לבד.
הצירים מתגברים. אני מתלבטת איך להעביר אותם, בלידת בית הקודמת הכנתי פיצה. 
אני מנסה לחשוב אולי עוגיות? סתם לחמניות? אם אף אחד לא רעב כאן. ולי אין כוח בעצם. 
אני מסתובבת ברחבי הבית, ציר כל כמה דקות. הם הופכים לאורכים, אני מתנשפת, עוצרת נשענת נושמת וממשיכה להתהלך. 

אחותי מסתכלת על המיילדת וצוחקת שמשעמם כאן.. כי אני לא צריכה שיגעו בי ילחצו לי על הגב לא צריכה שנשמו איתי. 
או שכמו שהמיילדת אמרה: לעדי צריך לתת לעבוד. 
כולם כאן יושבים על הספה מדברים צוחקים ואני מדי כמה דקות מקבלת ציר. יעקב שואל אם לא צריך לזמן צירים 
לי אומרת שלא.. היא כבר כאן הרי. ומילא רק צריך להסתכל עלי ורואים שהמצב מתקדם. 
הצירים הפעם שולחים לי זרמים לתחילת הרגלים. אני כבר לא יכולה לעמוד. ובטח שלא לשבת. 
אני נשכבת על השטיח. נושמת. עוד ציר. נעמדת. זזה. רוכנת. מנסה לפתוח לאפשר. 
כבר קשה. כואב. השעה כבר 18.00. הצירים כואבים יותר. יעקב מחליט שצריך לרקוד הוא מחליף את המוזיקה למוזיקה קיצבית. 
אני שונאת לרקוד בחתונה שלי לא רקדתי. גם אחותי. אבל היא זורקת הערה, ואני מחליטה שדווקא ועכשיו היה תרקוד איתי. 
15 שניות אל תדאגו לא יותר מזה. יעקב נקרע מצחוק אז הלכתי אליו ואמרתי לו שעכשיו הוא צריך לרקוד איתי. 
זה דווקא אני אוהבת. ריקוד אוהבים כזה. הוא עושה לי פרצוף ורוקד. המיילדת מצליחה לצלם. 
5 שניות, כי אז היה ציר. כואב. אני מפסיקה. נושמת, זזה רוכנת מתכנסת מתנשפת מתחילה להבין שכואב. כואב. 

18.10 שומעת את אחותי שואלת את המיילדת מתי יודעים שהגיע הזמן לעלות (לג'קוזי, שם רציתי ללדת..) 
היא עונה לה: כשעדי תגיד לנו. 
עוד ציר. 
לא היה הרבה זמן בניהם. כואב. לא בטוח שיכולה לסבול עוד אחד. 
ועוד אחד. 
בשלישי אני מסתכלת על המיילדת ואומרת לזה שצריך לבדוק מה קורה למטה אצלי. 
עולים למעלה. 
אחותי ממלאת את הג' קוזי
המיילדת מסדרת את המיטה. 
אני רוצה שהיא תבדוק מה. קורה. 

אני מתהלכת בחדר. וכואבבב
מזכירה למיילדת שאמרתי בבוקר' שיאללה שיגיעו צירים, יכאב נלד וזהו. ' אז עכשיו אני לא רוצה. אפשר להפסיק... חחח

אני מבינה שאני ממש לא הולכת לשכב על המיטה כדי שהיא תבדוק אותי. 
ואני אומרת לה שעכשיו יולדים. מספיק. חלאס. 
נכנסת לג'קוזי 
המים לא מספיק גבוהים. 
המיילדת מזכירה עוד לא ללחוץ. 
אני בודקת מה קורה איתי למטה ואומרת למיילדת שהראש בכלל לא שם. 
היא מבקשת לבדוק, אני נשענת על הגב היא בודקת. 
צודקת, הראש עוד בטיפה בצוואר הרחם. העובר אחורי. לכן כנראה לוקח עוד טיפה זמן. 
יש 2 אפשרויות. 
או לחכות 2-3 צירים או שתוך כדי ציר לעזור לראש לעבור את הסוף של הצוואר. 
אני בוחרת בעזרה שלה. 
ציר, אני לוחצת היא מעבירה את הראש. 
אני לא יכולה יותר להיות על הגב 
תוך כדי לחץ מטורף אני מתיישבת על הירכיים. הרעש של המים משגע אותי. אני סוגרת. 
היא אומרת שצריך עוד קצת למלא. אני פותחת. 
אני לא יכולה יותר. 
אני יודעת שזה הסוף אבל אני לא יכולה יותר. 
אני כבר לא יודעת מה אני רוצה. 
אני תופסת את היד של המיילדת ואז מעיפה אותה. 
אחותי מנסה לדבר איתי בהגיון
ואני משתיקה אותה. זה לא עוזר. 
רק שיסתיים כבר. 
אני לוחצת תוך כדי. 
יעקב שם. איתי. העיניים שלו עוזרות לי. זה מה שאני צריכה. 
ממשיכה ללחוץ. זה נשמע שעבר שעות אבל בעצם זה עניין של דקות. 
אני מרגישה שאני נקרעת. עוצרת. נושמת. ממשיכה ללחוץ. 
המיילדת רוצה לנטר. 
אני מעיפה אותה. 
שנייה אחרי זה אני אומרת שהראש בחוץ. 
לחיצה נוספת. 
הגוף. 
אני מסתכלת על מה שהיה לפני רגע עובר במים 
המיילדת קולטת שיש חבל טבור סביב הצוואר, מחלצת את החבל עוד המים. 
אני קולטת שאני לא מצליחה לגרום לידיים שלי להרים המיילדת מתחילה להרים ומגישה לי, בכי. 
אני תופסת יד אחת בן הרגליים וקולטת, זאת בת. 
התאוריה עובדת. בנות בירידת מים בנים בצירים. 
דרמטיות הבנות שלנו..!

היא נולדה ב 18:34.
10 דקות בקושי הייתי בתוך הג'קוזי. סתם זה נראה כמו נצח.. 
אני נשארת בג'קוזי עוד כמה דקות. יולדת את השילייה שם. 
חותכים את חבל הטבור. מתקלחת זריז ויוצאת למיטה. 

המיילדת בודקת, יש לי 2 קרעים קטנטנים. לא צריך לתפור. כנראה השליטה שהייתה לי שהפסקתי את הלחיצה והמשכתי פיזרה את הלחץ אחרת וזה הציל אותי. 

3650 גרם של תינוקת מהממת. 
היא מתחברת בשניות לפיטמה, יונקת כאילו עשתה את זה מאז ומתמיד.

אחותי מחליפה עם אמא שלי. אמא מאושרת.
באיזשהו שלב אחותי חוזרת ואומרת שהילדים הגדולים שלי מסתדרים. והכל רגוע והם באמת גדולים אז היא חזרה.

אחרי חצי שעה בערך בעלי הולך לאסוף את כולם.
הילדים מאושרים.

השעה 20.00
הקטנים במיטות.
הגדולים מתקלחים.
המיילדת יוצאת הביתה.
אני יורדת לקומה למטה, אוכלת ארוחה חמה, בבית שלי בעלי לצידי . הקטנה בעגלה.
הכל רגוע.

אני עולה לישון. ובבוקר?
מגיעים סביבי 5 אחים מאושרים בעל מפרגן אחד ותינוקת חדשה שהגיעה לעולם.  אושר.