המעבר / מרסי מקארי

האדמה רעדה. הנשים התכנסו.
הפזמון של נשות אלף הדורות התחילו,

ידיהם שלובות זו בזו.

אני נושמת נמוך,

גונחת עמוק בגופי כדי לגעת בעומק הצליל שהם מייצרים.
ולרגע אני איתן.

"אנחנו כאן איתך, את אחת מאיתנו -

את יכולה לעשות את זה!"

אחת מהם

אני נושמת
הגחלים זוהרות מכוחותי
גחלת מרפרדת בלשונן ומייסרת את אומץ ליבי.

אני עולה על הגחלים-

הנשים מאלף דורות מתקרבות לגחלת-
פניהם זוהרות מהגחלים.
אני מסתכלת עליהם, ומתמקדת ביכולתן לדחוף את הכאב,
להמשיך ללכת למרות הפחד שלהן-
נזכרת שהן הגיעו לצד השני.

אני מוצאת את האומץ שלי ושוב צעד.
אני מרגישה את הגחלת ומתכווצת.

הנשים מתחילות לתופף
אני מוצאת את הקצב שלהם בבטן ולאט לאט מתקדמת:

צעד אחד - תסתכלי על הפנים.
צעד שני - תתמקדי בעיניים.
צעד שלישי.

אני רואה את הרקדניות האפריקאיות מתאמנות על צעדיהן

כשאני צועדת הצעדים אחרונים שלי.
אני רואה את המעגל ואת האש הבוערת במרכז, את האוכל ואת החגיגות.


זה יהיה הבמה לקבלת פנים בקבוצת העילית הזו-
את הנשים של אלף הדורות.
הלב שלי מתנפח.
אני קרובה לסוף עכשיו, וגופי מתחיל לרעוד- רוח חזקה
אני רוצה לוותר על הדריכה על הדשא הקריר
ומחוצה לגחלים האלה.

אני מחפשת את הפרצופים, ועיניי פוגשת את שלהן

אחד מהם מחייכת

היא שנמצאת עם אישה, מושיטה את ידה

הפנים שלה הכי ברורים, העיניים ברמה שלי.

"תקשיב לגופך ותעשה מה שהוא אומר לך" היא אומרת - אין שמץ של דאגה.

הפזמון משתנה: "האזיני לגופך"

בקצב, שוב מחברות ידיים, כמו שרשרת אינסופית.

אני מבינה כמה עברו בדרך זו לפני.

זו שחייכה מניחה את ידה על הכתף
היא איתי,
ואני נושמת, מושיטה את ידי.

אני עומדת לעבור
שתיקה באה על פני היקום.
אני לקראת הסוף-
הגוף שלי כואב,
המוח שלי ריק מהכל חוץ מהצעד האחרון.
צעד אחרון.
ידיים נאחזות.
דשא קריר על בהונותי, מקרר את הרגליים.
זרועותיי מושיטות יד לתבוע את הפרס שלי-
"הושיטי יד וקחי את התינוק שלך."
אני מחזיקה אותו בחוזקה, ותופסת בגאווה את מקומי בשרשרת.
עכשיו אני אישה של אלף דורות.
החגיגה מתחילה.